כאשר הילדים מתגוררים אצל אחד ההורים וזמני השהות עם ההורה השני מצומצמים, מקובל כי ההורה שלו זמני השהות המצומצמים ישלם מזונות ילדים להורה אצלו מתגוררים הילדים בכדי להשתתף בנטל הכלכלי של גידול הילדים.

יחד עם זאת, גם במקרה שהילדים מתגוררים בשני הבתים, ייתכן ואחד ההורים ישתתף בנוסף בנטל הכלכלי של גידול הילדים אצל ההורה השני, ועל כן ישלם להורה השני מזונות ילדים, זאת מאחר והחיוב במזונות הילדים נגזר מחישוב של צורכי הילדים והכנסות ההורים היחסיות, כמו גם זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים.

הסמכות לדון בחיוב מזונות הילדים מצויה בסמכות מקבילה של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים, אך שתי הערכאות כפופות לדין הדתי בבואם לפסוק מזונות ילדים, וזאת בהתאם לסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959. ברם, בתי המשפט ובתי הדין הרבניים אינם כפופים לפסיקות האחד של השני ויש להם חופש לפרש את הדין הדתי לפי הבנתם.

לאורך השנים ובדומה למקובל בפסיקות של בתי הדין הרבניים, בית המשפט פירש את הדין הדתי היהודי ככזה המחייב את האב באופן אבסולוטי לזון את ילדיו עד גיל 18, וזאת בהתאם לדין הדתי ובהתבסס על תקנות והחלטות הרבנות הראשי משנת תש"ד, תוך אבחנה סמנטית לגבי מקור החיוב של האב במזונות ילדיו בגילאים השונים. כך התפתחה בפסיקת בתי המשפט הפרדה בין החיוב המוטל על האב לזון את ילדיו עד גיל 6, שהקטינים הינם מוגדרים כקטיני קטינים, בעוד החיוב לאחר גיל 6 ועד גיל 15 הוגדר תחילה כחיוב אבסולוטי והחיוב לאחר גיל 15 ועד גיל 18 נחשב לחיוב מדין צדקה בלבד.

בהמשך אף נקבעה הלכה של בית המשפט העליון, הידועה כהלכת קירשנר, אשר לפיה על האב מוטלת החובה לשלם מזונות עבור ילדיו אף לאחר גיל 18 במהלך שירותם הצבאי של הילדים, אם כי בשיעור מופחת של שליש מסכום מזונות הילדים שהיה חייב לשלם עד גיל 18.

יוצא אפוא כי בפסיקת בתי המשפט, בניגוד לבתי הדין הרבניים, היה נהוג לחלק את אופי החיוב במזונות ילדים מצד הדין הדתי לפי 3 קבוצות גילאים. עד גיל 6 הפירוש המקובל בפסיקה הינו שהאב חייב באופן אבסולוטי במזונות ילדיו ההכרחיים. יחד עם זאת, לאחר גיל 6 ועד גיל 15 יש מחלוקת בפסיקה באם החיוב מתוקף תקנות תש"ד של הרבנות הראשית הינו משום צדקה, או שהוא מוטל אבסולוטית על האב כפי חובתו במזונות ילדיו עד גיל 6. בקבוצת הגיל השלישית, קרי מעל גיל 15, הוכרע בפסיקה האזרחית בבית המשפט העליון שחובת מזונות הילדים מוטלת על האב מדין צדקה, ועל כן חלה באופן שוויוני על שני ההורים לפי יחס הכנסותיהם, וזאת על אף שהפסיקה בפועל בבתי משפט למשפחה נטתה לחייב את האב באופן אבסולוטי, ולא מדין צדקה, מעל גיל 6 ואף מעל גיל 15.

השאלה לגבי מקור החיוב של האב במזונות ילדים מעל גיל 6, כחיוב אבסולוטי או כחיוב מדין צדקה, הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון כערעור בגלגול שני בצמד תיקים שנדנו בבתי משפט למשפחה ולאחר מכן בערעור בבית המשפט המחוזי. בתיקים אלה נקבעה משמורת משותפת, אך נקבע כי חובת מזונות הילדים הבסיסית חלה על האב, אשר יקבל הפחתה חלקית בלבד בגין שהות ילדיו עמו כמחצית מהזמן, על אף שהאב נושא בפועל בהוצאות הקטינים אצלו, לא פחות מאשר נושאת בהן האם.

בפסה"ד של בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 נקבע פה אחד כי יש להתייחס לחיוב של שני ההורים במזונות ילדיהם מדין צדקה, כך ששניהם חבים באופן שוויוני במזונות ילדיהם לאחר גיל 6, וזאת לפי יחס הכנסות ההורים וחלוקת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים. הלכה זו למעשה ביטלה את חוסר השוויון בפסיקת מזונות ילדים בין אבות ואמהות, לפחות בכל הקשור לילדים מעל גיל 6.

מנגד, בבתי הדין הרבניים טרם אימצו את הלכת העליום בבע"מ 919/15 והנטייה כיום בבתי הדין הרבניים היא לחייב את האב במזונות הילדים באופן אבסולוטי ולא מדין צדקה.