כאשר בני זוג מתגרשים הם נדרשים בדרך כלל להפריד כוחות גם בענייני רכוש. ישנם בני זוג אשר מביאים עמם לנישואין רכוש שצברו מלפני הנישואין, וכן לאורך החיים המשותפים בני הזוג צוברים בדרך כלל רכוש משותף. בהעדר הסכם טרום נישואין בין בני הזוג, על הצדדים להפריד את רכושם ולחלקו ביניהם, כשחלק מהרכוש הינו משותף ויתחלק בין בני הזוג בגירושין, ואילו חלק מהרכוש עשוי להיות שייך רק לאחד מבני הזוג, ואינו נחשב רכוש משותף, ועל כן איננו מתחלק בין הצדדים. רכוש משותף יכול לכלול נכסים פיזיים, כגון מקרקעין ומיטלטלין, ואף נכסים בלתי מוחשיים, כגון מוניטין ונכסי קריירה, שרכשו הצדדים במהלך החיים המשותפים.

החוק הרלוונטי לעניין פירוק שיתוף בנכסים של בני זוג שנישאו בישראל הינו חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. החוק קובע כי הסכם הממון שערכו הצדדים הוא שיכריע בעניין חלוקת הרכוש ופירוק השיתוף בין בני הזוג. ברם, בהעדר הסכם ממון בין בני הזוג, החוק קובע הסדר איזון משאבים בין בני הזוג ולפיו יחלקו הצדדים ברכוש המשותף שנצבר במהלך הנישואין. מנגד, רכוש שהתקבל במתנה או בירושה על ידי אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, או רכוש שנצבר ע"י אחד מבני הזוג בטרם הנישואין, איננו בר איזן על פי החוק, ועל כן לא יחולק בין הצדדים אלא יוותר בידי בן הזוג שקיבל את המתנה/ירושה או שצבר את הרכוש מלפני הנישואין.

ברירת המחדל על פי הסדר איזון המשאבים הינה כי הרכוש המשותף יחולק בין הצדדים בשווה, אך לבית המשפט או לבית הדין הרבני נתונה הסמכות לחרוג מחלוקה שוויונית של הרכוש המשותף בין בני הזוג. כך למשל ניתן לחרוג מברירת המחדל של חלוקת הרכוש באופן של מחצה על מחצה כאשר כושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג עולה משמעותית על כושר ההשתכרות של בן הזוג השני. יחד עם זאת, בית המשפט לא יחרוג בדרך כלל מחלוקת הרכוש המשותף באופן שוויוני אלא אם ישנן סיבות משמעותיות ומוצדקות לכך.

הסדר איזון המשאבים חל על בני זוג שנישאו בישראל לאחר שנת 1973 ואין ביניהם הסכם ממון. לעומת זאת, על בני זוג שנישאו בישראל לפני 1974, כלומר טרם מועד תחולת הסדר איזון המשאבים שבחוק, חלה הלכת השיתוף ולפיה ישנה חזקה כי הרכוש שנצבר ע"י בני הזוג במהלך שנות הנישואין הינו רכוש משותף. הלכת השיתוף חלה אף על בני זוג שאינם נשואים, כגון ידועים בציבור.

לפי הלכת השיתוף, הרישום של נכס ע"י אחד מבני הזוג איננו משקף את הבעלות, והרכוש יהיה נחשב לרכוש משותף, ככל ונרכש במהלך החיים המשותפים, וזאת אף אם הבעלות הפורמלית על הרכוש נרשמה על שמו של אחד מבני הזוג בלבד. בכדי להחיל את הלכת השיתוף נדרש להוכיח כי בני הזוג מנהלים חיים משותפים תקינים עד למועד הפירוד, וכן כי קיים מאמץ משותף של שני בני הזוג בפרנסת המשפחה וניהול משק הבית.

כך למשל אישה נשואה שרכשה רכב על שמה בלבד במהלך הנישואין לא תקפח בכך את זכויות בעלה ברכב, ועל כן הרכב נחשב במקרה זה כרכוש משותף אף אם לא נרשם כרכוש משותף במשרד הרישוי. באופן דומה, דירה שנרכשה על שם הבעל בלבד, ולא במשותף עם האישה, עדיין תחשב לרכוש משותף. כמובן שחזקת השיתוף הינה חזקה הניתנה לסתירה, ובאם לא יוכח כי הנכס נרכש במאמץ משותף של שני בני הזוג בפרנסת המשפחה וניהול משק בית משותף, אזי שלא תחול על הנכס חזקת השיתוף והנכס לא יחשב כנכס משותף של בני הזוג.