מזונות אישה הם תשלום כספי חודשי שאדם חייב להעביר לבת זוגו, בדרך כלל לאחר פירוד, לשם שמירה על רמת החיים שהייתה נהוגה במהלך הנישואין. בניגוד לישראל, בעולם המערבי תשלום המזונות איננו מגדרי, ולכן ההגדרה המקובלת בעולם היא מזונות בן/בת זוג, כאשר ישנם מצבים בהם האיש יהיה מחוייב לשלם לאישה תשלום מזונות, בעוד במצבים אחרים האישה תשלם לאיש תשלום מזונות בן זוג.
זאת ועוד, אצל בני זוג נשואים שהינם נשואים, תשלום מזונות האישה נפסק בישראל עם הגירושין, בעוד בעולם תשלום המזונות לבן/בת הזוג מתחיל עם הגירושין ונקצב לתקופה מוגבלת בשנים או לתקופה בלתי מוגבלת, בהתאם לאורך שנות הנישואין, וזאת אלא אם מקבל/ת המזונות נישא/ת בשנית.
ברם, מזונות האישה בישראל מבוססים על הדין הדתי ונועדו על מנת להגן על האישה, מתוך תפיסה שהבעל הוא המפרנס בתא המשפחתי, בעוד האישה מסתמכת על הכנסתו, בהתאם להתחייבות הבעל בכתובה.
מקור החיוב במזונות אישה הינו מהתלמוד במסכת כתובות שם נקבע הכלל ההלכתי של "עולה עימו ואינה יורדת עימו". יוצא אפוא כי האיש חייב במזונות אשתו בהתאם לרמת החיים הגבוהה מבין רמת החיים של האישה מלפני הנישואין לבין רמת החיים לה הורגלה האישה במהלך הנישואין.
על אף החיוב של הבעל במזונות אשתו, ישנם חריגים לכך. כך למשל אישה העובדת לפרנסתה לא בהכרח זכאית לקבל מזונות אישה מהבעל, שכן הוא יוכל לטעון כי מעשי ידיה יהיו תחת מזונותיה, בהנחה שהאישה מתפרנסת באופן המספק את צרכיה.
דוגמא נוספת לשלילת מזונות האישה היא במקרה שהאישה בגדה בבעלה או שהיא מורדת בבעלה ומסרבת לקיים עימו יחסי אישות, או אז לא ישלם האיש לאישה מזונות אישה, אלא במקרה בו הסיבה לסירוב האישה הינה מוצדקת ונובעת מחמתו של הבעל.
בדומה לכך, אישה הגורמת בכוונה לבעלה לעבור על מצוות הדת, בהנחה שהבעל שומר תורה ומצוות, לא תהא זכאית למזונות אישה. כמו כן, אישה שנישאה בנישואין אזרחיים ולא הסמכות לדון בתביעה למזונות אישה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, אך ישנה סמכות מקבילה לבית הדין הרבני. לפיכך, את התביעה למזונות האישה ניתן להגיש בבית המשפט לענייני משפחה או לחילופין בבית הדין הרבני כתביעה כרוכה לתביעת הגירושין.
בניגוד למזונות ילדים שנקבעים בהתאם לצורכי הילדים ההכרחיים והכנסות ההורים, מזונות אישה תלויים במצב הנישואים וברמת החיים של האישה במהלך הנישואים או לפני הנישואים, לפי הכלל של "עולה עימו ואינה יורדת עימו". יחד עם זאת, מזונות אישה עשויים להשתנות בהתאם לשינויים כגון שינוי ברמת ההכנסות של האישה, נישואיה בשנית, סירובה לקיים את חובותיה כלפי הבעל וכן סירוב לא מוצדק לקבל גט.
על פי הדין העברי, בעל חייב במזונות אשתו באם הצדדים נישאו בנישואים דתיים כדת משה וישראל, אך אינו חייב במזונות אשתו ככל והצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בלבד. יחד עם זאת, זוגות שנישאו בנישואין אזרחיים, אך לא בנישואין כדת משה וישראל, יכולים להגיש תביעה למזונות משקמים מבן/בת הזוג בהנחה שהסתמכו בתום לב על ההכנסה של בן/בת הזוג.
מזונות משקמים אינם מעוגנים בחוק אלא בפסיקת בתי המשפט, ומטרתם לאפשר לבן/בת הזוג החלש/ה יותר כלכלית להסתגל לחיים לאחר גירושין/פירוד. בית המשפט מתייחס לנישואין אזרחיים כחוזה בין הצדדים ולפיכך יכול לחייב במזונות משקמים על פי עקרון תום הלב הנהוג בדיני חוזים. בדומה לנישואין אזרחיים, בית המשפט עשוי לחייב במזונות משקמים גם ידועים בציבור מכוח דיני החוזים.
בניגוד למזונות אישה הנקבעים לאישה בלבד לפי הדין העברי, בית המשפט עשוי כעקרון לחייב במזונות משקמים ללא הבחנה מגדרית, בהתאם לנסיבות, כך שייתכן שבת הזוג תשלם מזונות משקמים לבן הזוג, ככל ובן הזוג הסתמך על הכנסותיה של בת זוגו במהלך החיים המשותפים.
